לאט לאט, עם השנים, עטפתי את הלב שלי בשכבות של פצפצים כדי להגן עליו משברים. עכשיו כדי לחדור את שכבת ההגנה שיצרתי, צריך לפוצץ את הפצפצים אחד אחד ולאהוב את זה.

01.12.2009, 00:23 יקירי, ... הדמעות נקוות בצידי העיניים וזולגות, כבדות ואילמות. כאילו שנגמרו המילים דווקא כשיש כ"כ הרבה מה להגיד. אני לא מצליחה להירדם, ואיך זה שאתה כן? לא אכפת לך? אני פוחדת... תעזור לי לשפר את הזוגיות שלנו, שהיא תהיה כזו בדיוק כמו שהתפללנו אליה. הוא לא השיב.

מציאות היא דבר כל כך סובייקטיבי.

בא לי אהבה כזאת סוערת שתהיה לי לחוף מבטחים.

בהריון הראשון הייתי מאושפזת. אחרי 6 שבועות השתחררתי סוף סוף, אמא טריה, כאובה ונרגשת. "אני רעבה" אמרתי לו בדרך הביתה מבית החולים "אולי נעצור לפיצה?" הוא חיפש ארוכות קופון הנחה ולא מצא וכבר הגענו לחניה. אני הוצפתי, התאכזבתי. הוא יצא מהרכב ועלה הביתה, משאיר אותי לבד רעבה ובוכיה.

אילו השלכות יכולות להיות לעיסוק חוזר בסיטואציה שוב ושוב? - היא יוצאת מפרופורציה? - עוצמתה נחלשת? - היא מתעוותת בהתאם לפרשנות סובייקטיבית? - תחושה טובה או לא טובה שחווים, גם אם רק ברגע אחד של אותה סיטואציה, משליכה על כולה? הירהורים של בין הערביים

יש רגעים שהלב מתכווץ לי, נוכח כמו לבנה בחזה שיושבת מוצקה ולא מתפוררת. ואני מנסה בכל דרך להעלים את התחושה הזו, נלחמת בה שלא תשפיע עליי, שלא יכאב לי. ואולי פשוט אני צריכה לקבל אותה, לתת לה להיות, לבעור ולכאוב בעוצמה בתוכי, ורק כך היא תיכלה.

לאחרונה אני מהרהרת לא מעט בטראומות, בכלל ובפרט. ובאותה נשימה אני חושבת גם על הטראומות שהוא עבר. ואני יודעת שהיו לו. אז נכנסת בי חמלה ועולות בי מחשבות שאולי בעצם מה שהוא עושה לי אני עושה גם לו. שאני רואה רק מה הוא אמר או עשה, ולא מאיפה זה נובע ומה גורם לו להתנהג באותו אופן.

מבט בוחן וחיוך מגבר נאה מזכירים לי שלא אני הבעיה

למחרת ההפלה אמרתי שאגש למוקד אחרי שדיממתי שעות. הוא יצא לעבודה בעודי במיטה ותוך דקות חשתי על סף עילפון. איכשהו הצלחתי להתקשר אליו "תזמין אמבולנס, אני מתעלפת". במיון שאלה האחות "את תמיד ככה?" שאלתי "איך?" והיא הסתכלה על אצבעות ידי. כשהבטתי מצאתי שהן משותקות, לא הצלחתי להזיז אותן.

כלבים הם הוכחה לכך שבשביל להביע אהבה לא צריך מילים

כשהיו קטנים, היינו קובעות בגינה בשבת בבוקר והבעלים היו מצטרפים אלינו בסיום התפילה. ואיך תמיד כשהגיעו, נגיעה רכה של בעל אחר בכתף של אשתו לברכת שלום היתה מכווצת לי את הלב.

היום חשבתי על זה שאולי אהבה היא לא רגש כשלעצמו, אלא תוצאה של מכלול של רגשות שמצטברים כמו: נינוחות, ביטחון, אושר, התרגשות, משיכה, סקרנות... ולפעמים אחרי זמן מה התוצאה מתקבעת, ואפילו שחלק מהרגשות שהובילו אליה כבר לא מתקיימים, ממשיכים להיתלות בה מתוך הרצון להרגיש שוב את כולם יחד.

אילמות - אלימות נוגע - עונג משחק מילים שאני תמיד מפסידה בו

אחרי מריבות כמעט תמיד הוא מסתובב בבית ושורק לעצמו.

במקלחת הבוקר פשטתי את בדידותי והנחתי אותה בצד. התמכרתי לרעש של הזרם כשהוא ניתז על הריצפה ונכנסתי תחתיו, מאפשרת למים לעטוף את כל חלקי גופי, בשלמותי, ולייבש דמעותיי. כך ארוכות התמסרתי לאינסופיות שנסכה בי שלווה מדומה. כשסיימתי, לבשתי על עצמי בדידות חדשה, קצת פחות כואבת.

הפער ביננו סובב סביב המובן מאליו שלו לזה שלי. הבסיס למובן מאליו נובע מסביבה, תרבות, ערכים, חינוך, אופי... אז זה מובן מאליו שיש ביננו פער.

הבוקר כשניגשתי לתיק שארזנו לקראת היציאה לטיול, ראיתי שהוא הוסיף לתוכו שקית עם כובעים, ואיזה מזל שהוא זכר להביא. את של כולם הוא הביא, חוץ מאת שלי.