מדינה לא נורמלית, אחרי שבת קשוחה ברמה האישית, ובהעדר מעגל חברתי נורמלי, או כוחות להרחיב אותו, הלכתי לבד לעצרת המשפחות של החטופים, עמדתי שם ובכיתי לבד. לפחות הדמעות עליהם ועל מצבם לא ספוגים באשמה אינסופית על הדמעות הפרטיות והצורך להתמודד עם בעיות פרטיות. לפחות יכולה לנשק את הילדים

שנה וחצי אחרי, אני מבינה שעברתי שלב ברמה העקרונית מהישרדות לצמיחה. זה נשמע מעט אבל כל יום הוא כמו נצח, גם עם ליווי וטיפול ותמיכה. באופן מדהים- כמעט ולא התחרטתי לרגע. מקווה שלא הקדמתי עם התובנה הזו אבל כותבת ביומן כדי לא לשכוח

השתפרתי בהרבה מאוד דברים, אני לא מופעלת בקלות, יותר טובה לעצמי, מעבירה איתם זמן בכיף וסדרי העדיפויות שלי משתקפים במציאות, אני בשליטה ברוב התחומים אבל הדבר המרכזי שעוד לא עשיתי הוא למצוא עוד חבר או חברה אחת. כשהבסטי רחוקה אני מרגישה לבד מדי. חייבת להתפקס על זה.

סעמק נמאס לי שגם עכשיו עדיין יש ימים שהאלימות שלה גורמת לי ליומיים בלי אוויר. מתפקדת איכשהו אבל הסטרס הופך אותי מבפנים. אלימות מרחוק אבל אלימות אמיתית וחוסר גבולות וכמה שאני מוותרת ומשתדלת לא לאפשר עימות, עדיין כל גבול כזה עולה לי במחיר יקר. מתי זה יגמר