מאכזב לא להיות פה תקופה ואז לגלות שממשיכים להסתובב במעגל שהוא למעשה ספירלה.

👋

הרצון של ראש המשטר ״להשתלט״ על התקשורת, הוא לא מפני שיש לה כוח ממשי - אלא מפני שהיא ארכיטיפ סימולקרי של התודעה הקולקטיבית. היא ממסגרת מהלכים ״דטרמיניסטיים״ של מבנה השליטה - כבלתי נמנעים. השלטון בכל מקרה עושה מה שהוא רוצה. אם לתקשורת היה כוח ממשי - מלכתחילה לא היינו מגיעים

אבל החילונים הרי מסורים לצבא - שהמטרות שלו הן של דוקטרינה דתית. אז מה זה משנה? מה שאפשר ללמוד בין היתר מההפיכה, זה שהזהות החילונית היא תקרת זכוכית רעיונית של זהות מטריה פוגענית בה הזהות החילונית היא רק נישה שנועדה לתקף את זהות המטריה. היא כפופה לפוגענות של הזהות ולכן לא

שלום פיד. האם אנחנו כבר בשלים לשיח על ההשלכות של ההכחשה שיהוה מדומיין - וגם מה זה אומר על החילונים שלא מבינים את הניואנס הזה - או שמעדיפים לחכות לעונש מוות גם ל"בוגדים" מבית?

למה ממשיכים לדבר על בחירות כנקודת זמן בעלת חשיבות - להחלפת משטר לוֹפְתָנִי? למה ממשיכים להניח שיש איזושהי משמעות למוסד כלשהו - מחוץ לשירות המשטר הלופתני? למה ממשיכים להתנהל מפאניקה לפאניקה ולנסות להוכיח לכולם כמה המצב ״גרוע״ כדי להפעיל מנגנון הישרדות מדומיין - כאשר בפועל

רבים חשים שהמדינה בקריסה מואצת כתופעת לוואי של תיפקוד המשטר. אבל למעשה, זה המשך קוהרנטי של דוקטרינת הלם שהחלה מאז עליית המשטר, כאשר: א. הוא מייצר כאוס במודע ובמכוון. ב. הוא מציע פיתרון שנועד לשרת את צרכיו. ג. הוא ממסגר שהוא זה ש"חייב ליישם אותו". ד. הוא מציג את הפיתרון המדומה

לכן גם כשצוחקים על יהוה שהוא ״חבר דמיוני״ מפספסים שגם לחשוב שאנחנו מכירים את אמא שלנו - זה דמיון. כל מה שמחוץ להכרה שלנו הופך לדימוי עגול באמצעות הדמיון. אבל יושרה פנימית מאפשרת לגלות מתי אנחנו נעזרים בדמיון כדי להימנע מלפגוש מציאות שאנחנו מרגישים חסרי אונים בתוכה. 🧡