מצבי מרימה אמברקס באמצע שינקין בוקר טוב ויעיל לכולם

אז פשוט נפער בולען במרכז תל אביב ואף אחד לא דיבר על זה?

הולכת בנחלת בנימין כולן עם זר פרחים ואני עם מגב לכיור

יש בזה גם משהו מנחם, להאמין שיום אחד זה יהיה פרק כואב בהיסטוריה, שילדים לא יצליחו לדמיין לעצמם איך זה מרגיש

לגיטימי לעבור דירה כדי שלחתולה שלי יהיו תנאים טובים יותר?

מישהו אמר לי שאני לא נורמטיבית באף קנה מידה ואני כבר מעכשיו יודעת שזה יעלה בטיפול שבוע הבא

גורם משטרתי פרו מקס

הספקתי בשנייה האחרונה, אחרי שרצתי כמו שהבטחתי לעצמי שאפסיק לעשות כשאתבגר. בתחנה הבאה יורד זוג, שניהם כבר מבוגרים מדי בשביל לרוץ לאוטובוסים, או בכלל. בדלת הגבר מסתובב, האישה תומכת בו והוא פונה לנהגת בקול רם "את היית נפלאה, והמוזיקה הייתה נהדרת. תודה לך!"

דרושים אנשים שרואים אהבה חדשה אני רוצה לשמוע מה דעתכם על דברים

יום שעושה חשק להתפטר

כשאני לא כותבת אני לא יודעת מה שלומי

כוח העל שלי הוא להגיד לא כשהברמן בתדר שואל אם להוסיף שירות על הבירה שלי אחרי שהוא שפך בערך ליטר בתהליך

שוקלת לחזור לפה, איך לכם? ממליצים?

הבוקר נפתח בדיווח על שני לוחמים שנהרגו בקרב ועכשיו, כמה שעות אחרי, זה כבר לא בכותרות באפליקציות החדשות סרן נועם רביד ז"ל סמ"ר יהלי שרור ז"ל

עוד שעה השחר יעלה. הגוף והנפש מסרבים להרפות, תפל מתערבב בעיקר ואני שוחה במערבולת של חרדה ובלבול, מדי פעם מרימה את הראש כדי לנשום אבל לא עוצרת. אני זוכרת שאסור להילחם במערבולות, הן תמיד מנצחות בסוף. אומרים שעדיף להיסחף עד למטה ואז להתרחק, אבל אי אפשר לדעת איך אני אצא מהצד השני.

אני רוצה שעוד דברים בחיים שלי יהיו יציבים כמו הגברים עם הסולם והג'אגלינג ברמזורים

הקיר בתחנת הרכבת מלא עד אפס מקום. יש איזה נימוס בין כל הסטיקרים, כאילו המתים מקפידים לא להפריע זה לזה. העיניים שלי זזות מאליהן והפה ממלמל את השמות והמשפטים. ופתאום באוזניות שיר שהוצאתי מהפלייליסט מזמן - "ורק משתי מילים אני הכי פוחד..." הפעם לא העברתי אותו.