כתבתי כאן כבר פעם ופעמיים שבעיני ההליך שבו בחרה הממשלה כדי להדיח את היועצת המשפטית - ספק חוקי. ההחלטה הזו של השופט סולברג מהערב - החלטה ראויה בעיני - היא הזדמנות טובה לפרט מעט. בעקבות פרשת בר-און-חברון הוקמה ועדה ציבורית בראשות השופט מאיר שמגר, נשיא ביהמ"ש העליון דאז, כדי לבחון

הממשלה עונה לסולברג: שינינו את הרכב הוועדה המייעצת להדחת היועצת משום שלא מצאנו יועץ משפטי לממשלה לשעבר או שר משפטים שהיה מוכן לשבת בה. כל היועצים לשעבר וחלק מהשרים אף כבר הביעו דעתם נגד הדחתה. ארבע הערות קצרות: 1. עם כל ההבנה למצוקת הממשלה, היא דוחה כאן שתי דרכי פעולה

אם לא תגמור את החביתה תבוא אשתו של זיני!

האלוף במילואים, טייס הקרב לשעבר וחבר מפלגת ״הדמוקרטים״ בהווה נמרוד שפר: כל טייס צריך להעריך האם התקיפה שווה את הפגיעה בבלתי מעורבים, וכל טייס צריך שיוכל לומר: את המשימה הזו אני לא מבצע. ואללה. זה חל רק על הטייסים? או שאולי גם טנקיסטים למשל וחי״רניקים? וזה פטנט ישראלי, שכל חייל

הפרופסורים והגנרלים ואנשי התקשורת והמשפטנים והסופרים והאמנים - אליטה מנוונת, מנותקת, מנוכרת. כמה כוחות יש לעם הזה, שעומד מול כל גלי השנאה העצמית הזו. כמה כוחות. ואלה הכוחות שיתקנו ויבנו את כל האליטות האלה מחדש. במהרה בימינו.

אתמול אסף אמדורסקי משך את חתימתו על העצומה. היום - אלון אולארצ׳יק. יפה מאד עשו. ובאופן כללי נראה לי שהרבה אנשים פיספסו את שינויי העומק שהתחוללו בחברה הישראלית מאז השבעה באוקטובר. אפשר לנסח אותם באלף מילים מתוחכמות, אבל כאן אסתפק בלומר כך: חלפו הימים בהם אנשי ה״אליטה״ על ענפיה

האמת היא שהשופטת רונן לא ננזפה על כך שהשתתפה בכנס לכבוד פרופסור "שהתבטא נגד המלחמה", אלא פרופסור שהאשים את צה"ל בפשעי מלחמה. אבל למה לדייק, אם אפשר לשקר ולסלף?

לי עצמי אין שום ספק שאת מחיר ציפוף השורות העדרי והפחדני סביב מיארה, חיות, עמית ושות', תשלם האקדמיה המשפטית בישראל בריבית דריבית. היא כבר משלמת. פה ושם אני שומע, מכמה חברים שבכל זאת לא נוח להם המצב, שציפוף השורות הזה הוא רק תגובה, תגובת נגד מוגזמת אולי, ל"מהפכה המשטרית" שזמם יריב

הבאתי כאן בעבר את דבריו של שופט בית המשפט העליון לשעבר יצחק זמיר, במאמר שפירסם בעיתון "הארץ", ובו הוא טען שאם תצומצם עילת הסבירות יוכל כל שר בממשלה לפטר את כל העובדים הערבים או הלהט"בים אצלו במשרד. והסברתי שמדובר בטענה שקרית בעליל, כפי שזמיר - מומחה עצום במשפט מינהלי - יודע. וזאת

והעלילה מסתבכת. מסתבר שהניסיון המגושם של השופט זמיר לשכתב את ההיסטוריה של סיפור הדחתו עוד יותר מענין - ויותר מטריד - ממה שתיארתי לעצמי - ולכם. הסכיתו ושמעו. ראשית, קיצור הפרקים הקודמים: במסגרת מאבקה של "הקהילה המשפטית" בארץ בפיטוריה של היועצת המשפטית, ומתוך ניסיון לטעון שזוהי

הסיפור הזה שמנסים לבטל לנו את פיטוריו של זמיר אחרי ארבעים שנה, כדי שיוכלו לומר שפיטורי יועץ זה דבר חסר תקדים, זה סיפור כל כך מדהים ומופרך, וסמל לכל כך הרבה דברים, שבאמת צריך לכתוב על זה משהו. אבל אני אסתפק בעוד דובדבן אחד קטן. ראו איך דינה זילבר, לשעבר המשנה ליועץ המשפטי

למי שפספס את סיפור ההיסטוריה המשוכתבת של הדחת זמיר שפרסתי כאן ביומיים האחרונים - חברי הטוב יובל אלבשן מביא אותו היום בעיתון ידיעות: ynet.co.il/news/article/y…

אתמול הנהלת האוניברסיטה העברית גינתה (!), לא פחות, את נציב תלונות הציבור על שופטים, שהעז לומר שמוטב היה לו שופטת של בית משפט עליון לא תשתתף בכנס לכבוד מי שמאשים את צה"ל בפשעי מלחמה - בטענה שלהחלטה הזו יש "אפקט מצנן" על חופש הביטוי ועל החופש האקדמי. היום, לעומת זאת, הנהלת

״פרשיית הריגול החמורה מאז תולדות המדינה״!! ״מגע עם סוכן זר מתוך כוונה לפגוע בביטחון המדינה״!! מה לא ניסו למכור לנו. יש שקנו בשקיקה. אבל אני לא הייתי אחד מהם. פוסט שלי ממרץ מעריך: כלום בפיתה.

אכתוב כאן את מה שבעיני הוא מובן מאליו: ממשלת ישראל מייחסת חשיבות עליונה לשחרור החטופים, ומשלמת על כך מחירים כבדים - בין השאר, בהארכת הלחימה תוך סיכון חיילים ובשחרור מחבלים שמסכנים את בטחון כולנו. סוגיית החטופים גם נמצאת על סדר היום הציבורי כל יום וכל שעה, ללא הפסק. כך שלא

17 פרופסורים מאוניברסיטת בן גוריון מוחים נגד השביתה הפוליטית היום. כל הכבוד להם על האומץ לומר את המובן מאליו. ומה עם כל שאר אלפי חברי הסגל האקדמי הבכיר באוניברסיטאות? מעוזי הפלורליזם והמחשבה הביקורתית? צרצרים. עדרים עדרים של פלורליסטים ביקורתיים.

My latest interview with Aylana Meisel-Diament on “Basic Law”.