כוח העל שלי, להיות ועד הבית ולא לריב עם אף אחד.

מגלה שאימא של קולגה שלי צעירה ממני נראה לי שזה הזמן לפרוש לגמלאות ולחשוב שפעם אני הייתי הכי צעירה בעבודה.

מהיום אני אימא לבן 18. אחד משינויי הסטטוס המוזרים. שמחה בו וגם קצת מבוהלת מהעתיד, צבא עוד חודשיים, בן בוגר, זוגיות שתהיה לו, איך הזוגיות שלנו תהיה. זה קרה ממש מהר.

אוי ביבי, לו רק יכולת למנוע מהפנאטים להרוס את חלומותינו. אה, אתה רק ראש ממשלה, חבל.

מאירועי היום, יום הולדת לאימא שהגיעה עם אבא למיון לאחר שנפל( הוא כנראה ישוחרר. הם עדיין מתייבשים שם), התינוק המלש"ב עבר טסט, נקלעתי לממ"ד עם עוד 100 אנשים בקניון אחרי דקה מהירידה מהאוטובוס. לא מצאתי שמנת מתוקה. לא יהיה טירמיסו. הסוף.

להיות ישראלית בשנה האחרונה זה להסתובב עם משא כאב עצום וזה בנוסף לאתגרי החיים הרגילים, מעברי הגיל ודאגה להורים וכן גם לגייס בן יחיד יום אחרי השבעה באוקטובר ולעבור מדי פעם חווית אקסטרים של מתקפת טילים. ואני מאלה שממש סבבה יחסית לאחרים. מבינה כבר שלא יכולה אחרת.

הופעה של טיפקס האדירים הזכירה לי את כל מה שטוב בלהיות ישראלית ובעיקר שאפשר להיות עצובים ושמחים בו זמנית. קובי אוז שיהיו לכם את האנרגיות הטובות והיכולת לשמחנעוד הרבה שנים. נתתם לנו אוויר לנשימה.

כן, כשחצי מדינה לא חזרו לבתים שלהם וישובים רבים יצטרכו שיקום מסיבי והגנה בטחונית והקופה הציבורית מדולדלת וגם מצבת החיילים בצבא זה ממש רעיון מעולה להקים מפעל התיישבות חדש שידרוש,ובכן תקציבים והגנה בטחונית.

עוד אחד מהסימנים שאני (כמעט) בת חמישים, גיליתי שאני לא יכולה להוריד את טבעת הנישואים מהאצבע ונזקקתי לצורף שיפתח אותה ויעשה לה הרחבה.

התקופה כל כך מזעזעת וקיצונית שהעובדה שהחותים חירבו לנו את החופשה כל כך משנית שהצלחנו להתגבר מהר על שלב האבל והמיקוח ולהמשיך הלאה מתוך שמחה שלפחות אין הרוגים והטיל לא פגע במטוס.

אנחנו צוות של מטפלות ומטפלים – קולגות, חברות ועמיתים של צאלה גז האהובה. לאור האובדן הנורא, הרגשנו צורך להציע מענה טיפולי ראשוני למטופלות ולמטופלים של צאלה – מהעבר ומההווה – שזקוקים לכך בימים הקשים האלה. תחושתנו היא שיותר מכל, צאלה הייתה רוצה לדעת שיש מי שדואג למטופלים שלה – שהיו

נפרדת מסבתא שהייתה הנפש התאומה שלי, השנה האחרונה אחרי מות סבא הייתה תהליך פרידה ארוך וקשה שהיום מגיע לסיומו בדיוק שנה אחרי מותו. קיבלתי ממנה הרבה אהבה והרבה טוב חמישים שנה ועכשיו הזמן להיפרד. ידעתי שיכאב וזה אכן כואב.

אימא שלי מחד שולחת הודעה אוטומטית שהיא בממד בשבת( מוערך, מאד רווח לי לראות) .מאידך לא מוכנה לקחת תיק מסמכים למקלט בשבת כי הוא מוקצה.

עכשיו בעקבות רשימת הדיירים שאני כועד מארגנת אני יודעת גם את השמות של כל חיות המחמד כולל חומט כחול לשון.

מי ישבש לנו הפעם את החופשה,חרדים, איראנים או חות'ים. הישארו עמנו.

שכנים ששומעים בגינה ביטלס. איזה כיף.