וואוו איזה חדשות לקום אליהן לא האמנתי לשניה עדיין מנסה לא לפתח ציפיות. אבל וואוו הלוואי הלוואי הלוואי לסיים את הטירוף. להחזיר הביתה. להתחיל בשיקום.

היה לנו לוחם ביחידה, שלושה מחזורים מעלינו, תמיד ברגעים ממש קשים היינו אומרים , אם הוא סיים מסלול כל אחד יכול לסיים מסלול. צ׳קמוק שלא ברא השטן. באמת שאין לי מושג איך סיים מסלול ואפילו לא הודח לקצינים…. אז ירון אברהם לכל מי שחולם להיות ״עיתונאי״

המזל הכי גדול של ירון אברהם היום? שהקרנף בחופש בטן גב לא נסלח Yoav Rabinovitz

רביעי לנובמבר עשרים לאוקטובר ספטמבר אילוון שבעה לאוקטובר תאריכים הם לפעמים לא רק תאריכים. הם ימים שאתה זוכר ותזכור כל החיים. איפה היית מה עשית מה הרגשת פצע מדמם שלא נסגר. והגוף ממשיך לאבד דם. ואוויר. אין אוויר.

התעוררתי לאזעקה של העסק, באמת שלא צריך שום טריגר ביום הזה. יש לי מספיק. מאחל לך רק רע לך שפרצת אלינו דווקא היום. ביום הזה.

לא מצליח להבין למה היום זה נראה למישהו הגיוני לפרסם סרטוני זוועה ואימה מאותו יום ארור ללא אזהרת תוכן??? בחייאת המינימום זה לתת אזהרת צפיה. ומי שיבחר לפתוח יפתח. פשוט לא מבין

ואם הייתי מבין? ואם הייתי מבין הייתי יוצא? בלי נשק. בלי מדים. עם מי הייתי יוצא? אין לי רכב. הייתי צריך שאילן יאסוף אותי. שגם אילן יחליט שמה שנכון זה לצאת דרומה. אבל אילן היה בתוך הסוואנה. מצויד מכף רגל עד ראש. מחכה לאישור לצאת. אישור שלא הגיע. כי הצפון. וחיזבאללה. ואיום

ינון מגל ויותם זמרי הם כל מה שרע במדינה הזו, הם המיץ של הזבל, הם וכל חבריהם לפאנל העלוב שלהם. מה שהיה אתמול בערב בערוץ 14 בזמן הטקס לזכר הנופלים הוא לא טעות בשיקול דעת. הוא הוא שיקול הדעת של הערוץ עוכר ישראל הזה, הערוץ שכל מטרתו זה לפלג ולפגוע. בזמן שמדינה שלמה בוכה, הם יושבים

אני לא יודע מי צריך להעלב, עורכי דין או חברי כנסת. דויד ביטן שמחה רוטמן טלי גוטליב יריב לוין אוסנת מארק אורן חזן ובטוח שעוד רבים רבים וממש לא טובים. ואני חשבתי שמסעדנות זה מקצוע ללא חסמי כניסה..

כל מפקדי הצבא שעכשיו עומדים ומספרים כמה זה בזכות הרוח האיתנה שלהם, כמה זה בזכות ההקרבה והמסירות והמקצועיות, כל אותם שקרנים שיודעים שהם שקרנים, שיתחילו כל נאום בסליחה! סליחה שנכשלנו! סליחה שהפקרנו! סליחה ששכחנו מה תפקידנו! סליחה שלא ידענו להכשיר ולחנך להיות לוחם! סליחה!!

ואולי הדרך הכי פשוטה להסביר מה זה להיות פוסט טראומתי היא שאתה כאילו חי בהווה אבל כל מי שאתה זה העבר. זה הרגע הזה שיש לפני ואחרי. שמי שהיית כבר לא תהיה שוב. ואתה מסתובב בעולם. לפעמים אפילו מחייך. אבל אתה תמיד שם. ואתה יודע שעד יום מותך תהיה שם. תמיד. עם הריחות והמראות

כאילו אנחנו אמורים להיות שמחים אבל הכל עצוב כל כך

ברגעים של שקט, רגעים שאני נמנע מהם ככל יכולתי, אבל לפעמים הם קורים. ברגעים האלו של השקט אני צולל לעבר, עבר שהוא לפעמים שלי, ולפעמים לא שלי. מנסה לדמיין, אם הייתי שם בנובה, מה הייתי עושה? איך הייתי מתנהג? הייתי מציל את עצמי? הייתי מציל אחרים? איך הייתי משיג נשק? ומה אז? מה

יש חדר התייחדות בכנסת?

רואה את התמונות שמסכמות את היום, הלב על 200, העיניים מנסות להישאר יבשות, זה סיפור לא הגיוני. זה סוף שלא האמנתי ולא העזתי לדמיין. סוף שלא יכול להיות שהוא אכן קרה. אבל הם פה. כל אחד והסיפור שלו. כל משפחה והדרך שלה. ואני סתם יושב על הספה ומייבב. אבל גם יודע, שמחר, או

באחד הראיונות בשעות המוקדמות של יום השחרור אתמול, ראיין אפי טריגר Efi Triger אפי טריגר את אחד האבות שבנו הוא חלל חטוף שמוחזק בעזה. (ואלוהים, סליחה, אני לא זוכר את שמו, אולי זה היה אביו של איתן חן, אבל כנראה כל מה שאמר, כל כך קשור למה שאני כותב, וזה שאיני זוכר את שמו. זה כל העניין). ובסוף

אני לא יודע אם זה ניתוק מוחלט מהמציאות או לקקנות שאין לה גבול, אבל זה לא יאמן שיש בימין אנשים שאשכרה מאמינים שלביבי יש אחריות על העובדה שהחטופים חזרו. זה מטורף יש פה אחראי אחד, קוראים לו דונלד טראמפ שלא השאיר ולו אפשרות למסמס את העסקה הפעם. ביבי אחראי שזה לא קרה עד עכשיו,

התכונה הכי מדהימה בגוף האדם - לגוף אין זיכרון של כאב התכונה הכי מסוכנת במין האנושי - האדם לא זוכר כאב וכמו שהגוף ממשיך לתפקד ולא משתבלל לתוך עצמו מפחד הכאב, ככה האנושות שוכחת את הרוע והכאב והדמעות. וחיה ממלחמה למלחמה. משנאה לשנאה. מאובדן לאובדן הבא. ועוד לא עברו יומיים איזה