עו״ד שמעון נטף מתייחס כאן לנקודה מאוד בסיסית בהבנת המשפט, שלתומי חשבתי שאין סביבה שום מחלוקת. אך מסתבר שיש, ושעמדתי בה אפילו מזכה אותי בתואר המחמיא ״יוריסטוקרט״ בעיניו. אנסה לשים דברים על דיוקם. 1. הנה גדרי הויכוח: שמעון טען שמינוי השופט עמית כנשיא ביהמ״ש העליון אינו חוקי.

בשעות אלה מתקיים בכנסת דיון בהצעת הקואליציה לשנות את דרך בחירת נציב תלונות הציבור על שופטים. כתבתי בעבר על הכיוון השלילי וחסר התוחלת שקיבל הדיון הציבורי בעניין, שרק החריף מאז. אז הנה כמה הערות על הנושא עם הצעה למינוי הנציב בסופן: 1. נתחיל עם התכלית. למה אנחנו, הציבור, צריכים

נשוב ונזכור - נציב תלונות הציבור על השופטים הוא דמות שאמורה לשרת את הציבור ולהביא לשיפור השירות שנקבל בבתי המשפט. לטובת המטרה הנעלה, הכנסת מחר תתחיל להצביע על מנגנון בחירה חדש שיוקם במיוחד לכבוד המשרה הזו. 7 חברים יהיו בו, וזה קצת מתעתע אז שווה לפשט: יהיו שם שלושה נציגי

האם פיטורי היועמ״שית חוקיים? בשורות הבאות אנסה לעשות סדר בסוגיה המשפטית הדי תקדימית הזו. אבל רגע לפני זה, הערה לא מתחום המשפט שנדמה לי שהיא חשובה יותר: *** בעיניי, אין שום מקבל החלטות רציונאלי שבדעה צלולה יכול לחשוב כעת שיציאה למסע לפיטורי היועמ״שית הוא מהלך נכון למדינת ישראל.

מדוע החלטת הממשלה שתובא הערב לפיטורי ראש השב״כ היא בלתי חוקית? הערה מקדימה: כפי שכתבתי כאן בעבר, אני מסתייג מהמעורבות השיפוטית במינויים ציבוריים, ובפרט מהיומרה של פסיקת בג״ץ להעריך את סבירות החלטות על מינויי ופיטורי שרים. בעניין בן-גביר שהתעורר השבוע, דעתי היא שאין בסיס משפטי

אירועי הימים האחרונים הביאו יותר מדי אנשים בחוגי הימין /שמרנים להיקלע לטעות הבסיסית הזו (מרשה לעצמי לצטט כדוגמה את שגיא, אדם שתמיד מעניין לקרוא) במבנה הפרדת הרשויות המקובל אצלנו ובמדינות שחולקות איתנו מסורת משפטית, המילה הפרשנית האולטימטיבית - ״מה אומר החוק?״ - היא של ביהמ״ש

זהו, החוקים לשינוי שיטת בחירת השופטים עברו בכנסת. במהלך היום- תשמעו הרבה את המילה ״פשרה״. זו לא פשרה. צד לויכוח לא יכול להתפשר עם עצמו. ותשמעו גם את המילה ״השתלטות״. זו לא השתלטות. הממשלה לא תשלוט בבית המשפט. מה שבאמת קרה פה, זו נפילה של אבן קריטית בחומת הממלכתיות. זו הגישה

מה שמטריד בעמדה של דוד הוא לא הטעות המשפטית. זה באמת שולי. העמדה הזו, שמתייחסת לממלאי תפקידים בכירים בשירות המדינה כמעין פיונים נטולי זכויות וחסרי כל ערך למעט מילוי הוראות היא בעיקר קצרת רואי. הפוליטיקה לבדה לא שווה כלום בלי שיהיו מוסדות מסוגלים שיממשו את ההחלטות והכרעות

״רק אצלנו לא תמיד היא זורחת רק אצלנו משום מה אור חסום יש אנשים שהתרגלו לחיות ככה איזה אבסורד מה לעשות, אני כבר לא יודע אולי יש איזה סוד שיודעים רק מעטים אה… כמו אדיוט אני רץ תמיד אחריה ואומר לה: "בואי, ותהיי איתי".״ שלמה ארצי/ אבסורד יומולדת שמח מדינה שלנו. שבשנה הבאה יחדור

״ועדת השרים לענייני חקיקה אישרה לקדם שתי הצעות חוק שנועדו לפצל את תפקיד היועץ המשפטי לממשלה.״ הדיווח הזה מתחילת השבוע עבר מתחת לרדאר הציבורי וקל להבין למה. אבל האמת היא שצריך להתעכב עליו, ולו מכיוון שבין שתי ההצעות שהונחו יש הבדל מהותי: אחת מהן יכולה להוות בסיס לשיח בתנאים

באשר למצב שלטון החוק בישראל - נדמה לי כי בחשבון הכללי, עדיפה מציאות שבה רשאי רה״מ למנות ראש שב״כ, וכשמחבלים נכנסים לעשות פרעות בכפר בורקין הם נעצרים ומואשמים, על המציאות שבה נאסר עליו למנות, ואף מחבל לא נעצר.

שוב, חוזר הניגון. בדומה לפרשת ראש השב״כ, החלטת הממשלה מאמש על הליך הפסקת כהונת היועמשית לוקה בפגמים הליכיים וצפויה להיפסל בשל ניסיונה לשכתב בדיעבד כללים שנועדו לכבול את שיקול דעתה. כפי שכתבתי בעניין רונן בר, ממשלות רשאיות לכבול או להבנות את שיקול דעתן, ולכבילה יש משמעות משפטית.

צריך להעיר עוד משהו על העוד משהו: אין בדין הישראלי שום סמכות לגורם משפטי להכריז על נבצרות לרה״מ עקב כתב האישום. מצטער, אנחנו מדינת חוק והחוק פשוט לא מאפשר את זה. המשפט לא יכול תמיד להושיע. יש דרכים אחרות, פוליטיות, וצריך לעבוד בשבילן. עכשיו, אפשר להחליט שרוצים לייצר ״מאזן אימה״