הצלחתי להגיע למצב שאין בסביבת האנשים הקרובה אלי(חברים,משפחה,עבודה) כאלו שמרוקנים אותי,כאלו שרק שואבים ממני כוחות,ניתקתי קשר מכל מי שחשבו שאני מקום החניה למשאית המרוכז בעצמי שלהם.

הטוויטר פורח כשמתפוצץ משהו כמו הסרטון עם הזוג בהופעה של קולדפליי,חגיגה של הומור מושחז,שיטפון של ממים שנונים, וכמובן, הזדמנות פז לכל הדודות האמריקאיות מאגף מוסר וערכים לשחרר קצת תסכול ולצנן עם איזה ציוץ טרחני וצדקני על בגידות ובוגדים. שמישהו יחבק אותן כבר בהופעה. #קנאהעושהקמטים

לא מעניין אותי כמה ינתחו את האישיות שלהם,כמה יתחפשו לנציגי הכנסיה,אני תמיד אהיה בטים של מי שבחרו באהבה ובמוסיקה. לא משנה לי אם הם נשואים,גרושים או רווקים,לא אכפת לי מי הלהקה,על הזין שלי לי אם הם בכירים מסטארטאפ בניו יורק או זוטרים ממחלקת ארנונה ברמת גן.

והיא כמו רוח על פני ים והיא מלטפת אבי בללי/נקמת הטרקטור

מגשש דרכי בחושך חזרה ללב שלה,זה שעזבתי ולצערי גם הכאבתי,רק האור שבוקע מסדק צר שהיא השאירה פתוח מסמן לי את הדרך. דווקא כשהכל היה מואר ופתוח הייתי עם עיניים עצומות.

דבר אחד למדתי עליה מ day one ,כדאי להקשיב גם למנגינה,לא רק למילים.

געגועים לדן תורן

זן ואומנות הלהחזיר אותה. הולך על קצות האצבעות,שולח שיר,שולח תמונה,קניתי לה מתנה,הכל בעדינות ובזהירות אבל יש מצב שמה שבאמת יחזיר אותה הוא שפשוט נפגש ונשתכר ונתנשק ונזדיין.

אני מקבל בהבנה את הבחירה שלי אמש לבלות בערב ט״ו באב עם אלכוהול ,ג׳וינט וסקס במקום לשבת לבד בבית ולשחק איתה חם קר בווטסאפ,בריאות הגוף והנפש קודמת לכל.

אויש נו באמת,להיות מחוברת ולא לפתוח הודעה ממני אמור לגרום לי לחשוב שאת קשה להשגה?

לפעמים מגיבה בחום,לפעמים בענייניות,לפעמים מתעלמת ושקט,לא נפגע. כותב לה כשבא לי,לא כותב כשלא,כל הזמן פתוח,אמיתי,בלי פחד ובלי רגשות אשם,ככה נקי צולל חופשי ללא מצנח. כייף גדול ומרגיש לי שתכלס גם הדרך הנכונה.

״משהו חוסם אותי מלהיות קלילה ולפגוש אותך״ ניסיתי באמת,אבל כרגע נראה לי שארפה,חייב להחזיר לעצמי כוחות,התישה והחלישה אותי.

כשהיא מרגישה אותי מתרחק היא כותבת,טקסט פרקטי,זה יכול להיות הוראות הרכבה של איקאה או מתכון לשקשוקה וזה לא משנה כי מה שאני רואה שם זה את הגעגוע שלה,הישאר קרוב,נעים לי שחזרת,אל תפסיק לחזר. אני בוחר כהרגלי לשמוע את המנגינה שמתחת למילים,הלב שלי הופך אותיות ומילים לתווים.

מצב נפשי. יושב בבית קפה מתחת לבית,משקפי שמש שמסתירים עיניים מוצפות מדמעות בגלל שיר שהיא שלחה לי עכשיו.

נפגשנו אתמול לראשונה אחרי מעל שנה ובילינו יחד שעות. הפנטזיה פגשה את החיים עצמם. לא היו דמעות,לא הלכנו לאיבוד בתוך נשיקה ארוכה,היינו קצת רחוקים,קצת קרובים,קצת מחובקים,קצת מדברים וגם קצת שותקים. גירסת המציאות היתה איכשהו מרגשת אפילו יותר מהתסריט ההוליוודי שבניתי בדמיוני.

נוט טו סלף לא לעבוד ביום הראשון של אחרי החגים בטח כשהוא נופל על יום ראשון,כולם פשוט בלתי

תקשיבו. לגבי הלומי הקרב. אני בזמנו נלחמתי במיטב כוחותיי הרדיופוניים עבור זכויותיהם של ניצולי השואה. אתם יודעים מה היה המכשול העיקרי לעזרה לניצולי שואה? לקבוע שהם לא משקרים!!!!!! לקבוע שהם באמת ניצולי שואה וש ״מגיע להם״. ואתם יודעים מי קיבל מלא כסף? הועדה שקבעה אם מגיע להם או לא

היה לי חלום ארוטי על הפצ״רית.

כמובן שעכשיו שאני מאוהב כל אלו שלפני שנה אמרו לי לא מגלות לפתע התעניינות בי. יום אחד אבין למה אלוהים בנה את המנגנון כך.